מה דה פאק אני עושה!? פוסט שלישי ומתוסכל

לא הצלחתם להבין מהפוסטים הראשונים מה בדיוק אני מרגישה?? מעולה, גם אני לא!

---

מהרגע שאנחנו לוחצים על הנודניק בשעון מעורר של הבוקר ועד הרגע שאנחנו נותנים לעצמנו 5 דקות אקסטרא בשעון מעורר שאנחנו מכוונים למחר, אנחנו עושים אין סוף החלטות ביום- מחליטים לצאת מהמיטה, להתלבש, לבדוק את ההודעות מהלילה, לצחצח שיניים לפני או אחרי הקפה, או התה, או המיץ, או המים, או הכלום (הבנתם לאן אני חותרת עם זה נכון?)... חוץ מההחלטות הקטנות והיום יומיות שלנו אנחנו נתקלים גם בהחלטות קצת יותר רציניות, "של גדולים", שיש להן השפעות רציניות על החיים שלנו- ללחוץ מהר על הגז כדי לנסות להספיק את הרמזור לפני שהוא מתחלף או להיות סבלני? להכנס למים בחוף בלי מציל או לסבול את כל האנשים בחוף המוכרז? לקנות את הרכב היקר יותר או להתפשר איפה שאפשר? להתפטר מהעבודה או להמשיך לסבול? לתת עוד צ'אנס למערכת יחסים או להפרד? מאז ומתמיד כשמגיע הזמן ל"החלטה של גדולים" אני מדמיינת את כל התרחישים האפשריים, מסתכלת על הסיטואציה מכל נקודת מבט אפשרית, ובסוף בסוף בוחרת את האופציה שאחרי כל החישובים הכי פחות הופכת לי את הבטן. ככה אני בעצם יודעת שגם אם התרחיש הכי פחות טוב הוא זה שיקרה, אני ערוכה מראש ולא אהייה מופתעת או מאוכזבת או מליון ואחת תחושות לא כיפיות אחרות.

דרך הפעולה הזאת שלי תמיד שיחקה לטובתי, ואני ממש לא מצליחה להזכר בסיטואציה שכעסתי על עצמי על בחירה שעשיתי (אפילו שבד"כ אני נוטה להחמיר עם עצמי בכל מה שקשור לצעדים שאני עושה בחיי האישיים).

אבל הפעם חברים יקרים (וגם אלו שפחות), אין לי מושג מה דה פאק אני עושה. באמת באמת שאין לי.

נשבעת לכם.

ניסיתי לפעול כמו תמיד ולדמיין את כל התרחישים האפשריים, אבל אני לא באמת יכולה לעשות את זה. בחיים לא הייתי בארצות הברית, אז אין לי מושג איך יהיו החיים שם (שאגב, שני אנשים שאני מאוד סומכת עליהם הרגע היו שם ואמרו שזה ממש לא מה שאנחנו חושבים שזה). אין לי מושג איך יהיו האנשים שם (כי הקבוצה של תגלית זה גרעין מאוד מצומצם מכמות אנשים פסיכית שאני לא מצליחה לדמיין אפילו). אין לי מושג איך המשפחה שבחרתי לעצמי תהייה (אולי גם הם, כמוני, הסתירו בסקייפ את העובדה שהם משוגעים על כל הראש??). פשוט אין לי מושג מה דה פאק אני עושה.

כמו שבטח הבנתם- הפוסט הזה הוא פוסט של פאניקה מתוקה של (ספק) ילדה (ספק אישה) חמודה ואבודה. זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני באמת מרגישה שאני מכניסה את עצמי ישר אל הלא נודע בקפיצת ראש, אבל לא קפיצת ראש סקסית של שחיינים אולימפיים, אלא קפיצת ראש של הילדים העקומים האלה שחושבים שהם עושים את זה ממש טוב אבל בסוף איכשהו נוחתים על הגב ויוצאים מהבריכה בוכים עם בועות נזלת ירוקה. זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שבאמת באמת אין לי מושג מה התרחיש הכי גרוע שיכול להיות, ולא רק זה- אם הוא יקרה, הוא יקרה במרחק עשרות אלפי קילומטרים מכל מי שארצה את החיבוק שלו. נכון שמאז הפרידה למדתי להרים את עצמי כשקשה לי ולא לתלות את הבטחון הנפשי שלי או את האושר שלי במישהו אחר, אבל אין ספק שלפעמים קצת חום ואהבה מהאנשים שחשובים לנו פשוט הופכים כל חוויה נוראית לחוויה נסבלת... אבל בסוף, אפילו שאין לי מושג מה דה פאק אני עושה, בחרתי בהחלטה כלשהי, אז כנראה שפשוט אצטרך להחזיק אצבעות* ולהאמין שאין שום סיבה שבעולם שאעבור חוויה עד כדי כך לא טובה.

---

---

אז עכשיו אחרי שקצת פרקתי את כל מה שעל הלב החלש שלי, אנסה לקחת את המשפט שבתמונה ולהתחיל לפעול לפיו. מעכשיו אני מנגנת לעצמי בראש בלופים את המשפט "תתאפסי על עצמך, מטומטמת".

אני לא כועסת על עצמי, כי טבעי להיבהל בסיטואציה כזאת שקולטים שעומדים להשאיר מאחור לשנה(!!) את כל החיים שלנו, את המרחב הבטוח שלנו, ואת כל הדברים שהתחלנו או בנינו לעצמנו במשך שנים (בין אם זה החדר המרגיע שלי, החברויות המיוחדות שיש לי עם כל מני אנשים, או חלומות אחרים שנעצרו לטובת המסע הזה), אבל הדבר היחידי שבטוח פה הוא שאני צריכה לשמור על פרופורציות. אפילו שאין לי דרך לעשות חישוב סיכונים באופן שהייתי רוצה, והבטן שלי מתהפכת לגמרי בכל פעם שאני חושבת על הטיסה (שזה בגדול כל חמש דקות), אני בטוחה שעשיתי את אחת ההחלטות הכי טובות בחיים שלי, ועם תחושה כזאת - איך משהו יכול להיות לא טוב?? כמו שכתב ד"ר סוס-

"עם רגליים בנעליים, עם שכל בראש

תמצא את הדרך שלך, אל תחשוש"

רגליים בנעליים למזלי יש לי, על השכל אפשר אולי להתווכח, אבל מה שבטוח- את הדרך שלי אני אמצא והיא תהייה הכי טובה שרק אפשר!

נראה לי.

אני מקווה, בכל אופן...

עד כאן לפוסט המבוהל (אך אופטימי) הזה, גני ה(SOON TO BE)נני.

---

*סיפור קצר ולא רלוונטי על הביטוי "להחזיק אצבעות" באנגלית, לכל מי שחושב שנורא קל לי עם האנגלית בתוך כל החוויה הזאת: כשהייתי בתגלית, דיברתי מול כל הקבוצה (דבר שדרש ממני לגייס כל טיפת אומץ שהתחבאה לי בגוף) על נושא שאני לא זוכרת בכלל, כנראה מהטראומה, ורציתי להגיד בהקשר של הנושא- "אני מחזיקה אצבעות". בתמימות, אמרתי: "I'm holding my fingers". פתאום התחלתי לקבל מבטים מבולבלים והבנתי שמשהו יצא קצת עקום... שאלתי אותם למה הם עושים פרצופים, אז מישהו שאל אותי בחזרה: "למה שתחזיקי את האצבעות שלך??", כמו טמבלה אמיתית הסברתי להם את הנושא שוב בלי להבין שהם חושבים שאני ליטרלי מחזיקה לעצמי את האצבעות. רק כשעשיתי את התנועה הם הבינו סוף סוף למה התכוונתי, ותיקנו אותי לביטוי הנכון- "I'm crossing my fingers" (שבעצם ידעתי והכרתי כל הזמן הזה). מסקנה: לחץ באמת גורם לבלאקאוט.

---

#פוסט #שלישי #מהלב #שלי #הישר #לפלאפון #שלכם. #אימי #נשבעת #שאני #בסדר, #עדיין #לא #איבדתי #את #השפיות!

---