!?פוסט חמישי: מתי הפסקנו לדבר על רגשות

אני לא רגישה (באופן חריג), וגם לא אמיצה, והאמת שזה די טראגי בעיני שאלו התגובות שאני מקבלת מאנשים כשאני משתפת את הרגשות שלי גם אם הם לא רק "החיים שלי הכי יפים בעולם ואני כל כך מאושרת וטוב לי יותר מלכל אחד אחר".

הבהרה מראש לכל הממהרים לקטול: גם אני חוטאת בדברים שאני הולכת לדבר עליהם, אבל לגמרי מודעת לזה ולהשלכות, ומשתדלת לעשות את זה כמה שפחות ובדרך הייחודית שלי. לא שופטת אף אחד, ומבינה שהיום זה כבר חלק מהטבע של כולנו... אבל רוצה להציע עוד דרך, שעבדתי ועדיין עובדת עליה בכל יום מחדש.. בכל מקרה, איש איש בשריטתו יחיה! ורק שתדעו שאם מה שאני כותבת נורא מעצבן אתכם, כנראה שזה תקף לגביכם... אז תנסו לבוא בראש פתוח ולספוג נקודת מבט שונה. לאביה

זה לא חדש שאנחנו נמצאים בעידן בו כולם מפרסמים כל שטות שהם עושים, מתי הלכנו לישון, כמה מוקדם קמנו, מה אכלתי בבוקר, בצהריים, בערב, ובין לבין, כמה קפה שתיתי, לאן יצאתי, מה החברים המפגרים שלי עשו, איפה טיילנו, ועם מי, ובאיזה הופעה היינו אחר כך, ואיך אני מעביר את הזמן בנסיעה, ותראו איזה כוסית אני שמתאמנת פעם 4000 השבוע, וקבלו את מערכת היחסים המושלמת שלי, ו"תשאלו מה שבא לכם", ועוד אין סוף הגיגים "מרתקים".

אני לא חושבת שהייתה פעם אחת שפתחתי את הסטורי באינסטגרם, ולא תקפו אותי מליון סרטונים ותמונות של אוכל או מסיבות (למה שתשלמו כל כך הרבה כסף על מסיבה ואלכוהול, ובסוף רק תעמדו כל הערב ותצלמו אנשים אחרים נהנים (במקרה הטוב, במקרה הרע אתם מצלמים אנשים מצלמים אנשים מצלמים אנשים) במקום אשכרה לרקוד ולהנות כמו שעשינו פעם???), או כל מני ניסיונות אחרים של אנשים לשתף את העולם בכמה כיף להם בחיים וכמה הם מאושרים (בכאילו).

בשנה האחרונה, התחלתי לשים לב לתופעת "החיים שלנו תותים" ברשתות החברתיות וכשחשבתי על זה לרגע, קלטתי שזה ממש ממש מפריע לי. וזה לא שזה מפריע כי אולי החיים של מישהו יפים יותר משלי, זה מפריע לי כי אני יודעת שזה לא אמיתי. כי אני יודעת שאנשים אשכרה עושים דברים רק כדי לצלם אותם לאינסטגרם. כי אני יודעת שהפייסבוק הפך להיות כלי שדרכו אנשים מנסים בכוונה לגרום לאחרים לקנא. כי אני יודעת שברגע שמישהו מרגיש בודד הוא ישר יעלה תמונה שלו ויחכה ללייקים. ואם הלייקים לא יגיעו למספר שאליו הוא כיוון, זה יגרום לו להרגיש אפילו יותר רע. כי אני יודעת שאנשים מפספסים כל כך הרבה רגעים יפים וחוויות עם חברים או עם המשפחה שלהם רק כי הפרצוף שלהם תקוע במסך (למה אנחנו נפגשים אם בסוף אתם בכל מקרה לא איתי אלא בפלאפון עם אנשים שלא איתנו בסיטואציה??). לאורך כל הזמן גם ידעתי (ועדיין יודעת) שאין לי את האפשרות לשנות את המציאות הזאת, אבל אמרתי לעצמי שאולי כדאי שאתחיל בשינוי שלי בעמוד האינסטגרם הפרטי שלי. מי יודע, אולי אצליח לשנות לבן אדם אחד את התפיסה, וזה עדיף מכלום.. השינוי התחיל בזה שהעלתי פחות תמונות של עצמי (דבר שהייתי עושה כי זה מה שעשו סביבי, וזה מה שהכרתי. דבר שגרם לי להרגיש מחוייבת כל הזמן להיות מאופרת ויפה, ולהיות מוכנה לתמונה שנצלם לאינסטגרם. אלוהיםםם איזה אושר לשחרר את המחשבה הזו) והעלתי יותר תמונות טבע שצילמתי, והמשיך בפוסטים שבאים מהלב ופונים לעוקבים שלי, שהרבה מהם אני בכלל לא מכירה, בצורת סיפורים או סתם "תפקחו את העיניים ותראו מה שקורה סביבכם".

בהתחלה הרגשתי מאוד לא בנוח לכתוב שם דברים שהם לא- "BEACH TIME" \ "#התחלנו" או כל דבר בסגנון, אבל בכל פעם שפרסמתי משהו שהייתי מעט לא בטוחה לגביו, קיבלתי תגובות ממש מחבקות, ולא מחברים שלי (שהם כמובן או לא אובייקטיביים או סתם חארות), ולא- גם לא מאמא שלי, אלא מאנשים שאני אשכרה לא מכירה (יס!!!! אהבת חינם! ווהווווו). כמובן שזה בלתי נמנע שתגובות כאלו נעימות יעלו לי את הביטחון (הנה, שלא תגידו שאני רק מתלוננת- יש גם יתרונות לרשתות החברתיות), וככה המשכתי ועדיין ממשיכה, ובכל פעם לוקחת את זה צעד נוסף קדימה.

וזה לא רק שהביטחון שלי עלה מבחינת הדברים שאני כותבת באינסטגרם, אני מרגישה שאני הרבה יותר אני גם בחיים האמיתיים, כי האינסטגרם עזר לי לראות שגם אם חברים שלי חושבים שמה שאני עושה מוזר- מליון ואחד אנשים אחרים חושבים שזה דווקא ממש סבבה ואפילו מעולה ונהדר. ואם באינסטגרם זרים אוהבים את מה שאני אומרת ומשתפת - למה שלא יאהבו את זה גם בחיים האמיתיים??

אחרי חפירה קצרה על הרשתות החברתיות, ככה זה בעצם מתקשר לפחד שלנו מלדבר על רגשות (ראו נקודה ד')-

כמו בכל סופ"ש שוחחתי לתומי עם חברת ילדות (אשכרה חברות עוד מימי הגנון של הנרייטה הנסיכה), וכדרך אגב גיליתי שהדברים שאני כותבת באינסטגרם ממש מצחיקים אותה. לא כי אני כותבת דברים מצחיקים, אלא כי היא חושבת שאני מביכה את עצמי מול העוקבים שלי. אצטט לכם את המשפט הבא: "קראתי מה שכתבת רק כדי לראות איזו פאדיחה עשית הפעם". חוץ ממנו היו גם משפטים כמו- "אני גם חושבת המון דברים בראש שלי, אני פשוט לא חושבת שצריך לשתף אותם" , "למה את חושבת שלמישהו אכפת ממה שאת חושבת?", "את חופרת" ו-"את חיה בסרט שאת מנטורית לדרך חיים" (אחרי שיחה עם כל החבר'ה מסתבר שהיא לא היחידה שחושבת חלק מהדברים האלו). עכשיו אומר את דעתי במספר נקודות: א. יא כלבה למה לא אמרת משהו כבר קודם? (סתם. תודה שלא אמרת, כי אז לא היו קורים לי דברים נפלאים עם עצמי). ב. על אף שחברתי היקרה חשבה שאני מביכה את עצמי, קיבלתי אין סוף תגובות תומכות מאנשים שאני מכירה ולא מכירה. מעבר לזה שזה ממש חימם את הלב שזרים השקיעו מהזמן שלהם להגיד לי מה הם חושבים (ונדיר שאנשים אומרים את הדברים הטובים שהם חושבים), אשכרה הכרתי אנשים חדשים ומעניינים דרך משהו שהשקעתי בו זמן וכתבתי מהלב. איזה כיף לי. ג. מי שחש כי המחשבות שלי או של כל אחד אחר באינסטגרם שלו חופרות לו, יכול פשוט להמשיך לדפדף או להוריד עוקב (מה שאכן קרה, וממש לא מטריד אותי). מסתבר שיש מספיק אנשים שדעתי מעניינת אותם, והיה כיף גדול לגלות את זה! ד. (וזאת בעצם הנקודה האמיתית) מסכימה שלא תמיד צריך לשתף את כולם בהכל, אפילו מאוד מעודדת את זה. אבל ברגע שיש בן אדם שאכפת לו, למה לא לשתף אותו (אם זה משהו שלא מפריע לנו לשתף כמובן)? אם את (או אתה, לזכרים האלופים שבאמת קוראים את הפוסט הזה) חושבת כל כך הרבה דברים, למה שלא תשתפי??? לכל אחד מאיתנו יש מליון דרכים להעשיר ומליון דברים ללמד את האנשים שסביבנו, אז למה שלא נעשה את זה? ידע זה כוח פאקרס! ובכלל, כבר כמה אנשים באו ואמרו לי "הלוואי שגם לי היה את האומץ להגיד ככה מה עובר לי בראש". איפה בדיוק צריך פה אומץ? מה יכול לקרות? ירד לכם עוקב? מישהו יגיד לכם שדעתו שונה? נו ו? ברצינות, תחשבו על זה רגע... למה שאנשים יפחדו לשתף בדעות או במחשבות שלהם? ועוד כשיש להם כלכך הרבה דברים לחדש לכולנו?? זה בגדר פשע בעיני. טיפ ממני: תוציאו את כל השיט החוצה. לא רק שזה משחרר, מסתבר שלא משנה כמה הדברים שתוציאו מהפה יהיו הזויים- תמיד יהיה מי שיסכים איתכם או סתם יצחק נורא (ומה יותר טוב מלראות מישהו צוחק מהלב??). לאנשים תמיד תהייה ביקורת, לא משנה מה תעשו, אז כבר עדיף שתקבלו אותה על זה שאתם עושים מה שעושה לכם הכי טוב ונעים. ה. וואלה עד הפוסט הזה כעסתי על המשפט: "את חיה בסרט שאת מנטורית לדרך חיים", אבל עכשיו כשאני קוראת הכל אני קולטת שזה באמת נשמע ככה. אז חתולי אני כבר לא כועסת עלייך על המשפט הזה. מחלתי. מה שכן, אני באמת לא מנסה לשכנע אנשים לעשות דברים בדרך שלי כי אז "החיים שלהם יהיו מושלמים והם יגיעו להארה פנימית". אני פשוט משתפת כי אני כן חושבת שיש מספיק אנשים עם ראש פתוח, שקוראים את הפוסטים שלי ואומרים "וואלה, אולי יש בזה משהו. אולי היצורה הזאת מבינה משהו מהחיים שלה". וברור שהדרך שלי לא מתאימה לכולם, אבל למי שהיא כן מתאימה, והוא מגלה אותה בזכותי- זה יעזור המון. אז פאק איט, אני מנטורית (בשקל) לדרך חיים! טיפים יתקבלו בברכה אגב, מבטיחה לזכור אתכם כשאהייה הקואצ'רית הכי מפורסמת בארץ!

ועד שאהייה קואצ'רית מפורסמת, אמשיך להנות מהתחושה שאני עושה פה משהו טוב... או לפחות מנסה

ואם יורשה לי לקראת סיום, אשתף אתכם בעוד משפט אחד ששמעתי לא מזמן והכאיב לי נורא- "יש רגשות, ולמרות שמודעים אליהם צריך פשוט להתעלם מהם, והכי חשוב- לא לדבר עליהם". למהה למען הפקינג שםםםם שנעשה דבר כזה????%@$^#&$*^

ברצינות כאילו, שמישהו יסביר לי למה שמישהו יעשה דבר כזה? למה שמישהו יתעלם מכל מה שהבפנים שלו אומר לו?? מי שאמר את המשפט הזה לא ידע (או אולי לא רצה) להסביר לי בדיוק למה הוא אמר אותו ולמה בדיוק הוא התכוון. אני פשוט חושבת שביום שכל אחד יפסיק לפחד להגיד מה הוא מרגיש או חושב, דברים יהיו כל כך הרבה יותר ברורים לכולם, ונצליח סוף סוף להתעסק בדברים החשובים באמת, במקום לנסות להבין מה קורה מתחת לפני השטח. תחשבו איזה אבסורד זה, שעד שמגיע מישהו כנה ואומר לכם הכי תכלס מה הוא מרגיש- אתם מנסים להבין למה הוא התכוון בין השורות במקום פשוט להנות מזה או לנהל שיחה פשוטה ואמיתית. פשוט תדברו, תשתפו, תפתחו, תתקשרו על אמת פעם אחת בחיים האלה! מה החיים שלנו יהיו שווים אם הכל סתם יעבור לידינו? אם תסתכלו אחורה בעוד כמה שנים ותתחרטו על כל מה שלא אמרתם או עשיתם רק כי פחדתם מתגובות של אנשים, שבכל מקרה לא היו משפיעות עליכם בשום צורה?

אחתום את הפוסט עם השאלות האלו, שהלוואי שכל אחד ייקח כנקודה למחשבה. עד כאן אני הייתי אני, שלכם תמיד (חתולי, גם שלך! נשבעת שאחרי הפריקת עצבים הזאת סלחתי לגמרי!), גני הsoon to be נני!