פוסט שביעי: הטיסה
- Gani Poppins
- Jan 15, 2019
- 5 min read
חווית הטיסה שכתבתי ביומן בזמן אמת, באיחור של 18 ימים- איזה כיף לכם שסוף סוף תדעו איך הייתה הטיסה!
יושבת במטוס. עברו כבר ארבע שעות מתחילת הטיסה. רעש סטטי של מנועים. יושבת ליד החלון. הוא פולט חום ואני מתאפקת שלא לפתוח את התריס ולהנות ממשטח העננים שהסתכלתי עליו בתחילת הטיסה כדי שלא להפריע לשכני לספסל. עכשיו יש לי זמן לעבד את כל מה שקרה עד לרגע הזה.
לקראת העלייה למטוס פגשתי את כל שאר הישראליות המשוגעות שטסו גם הן לעשות את אותו הדבר בדיוק. היינו 6. עלינו למטוס. כל הבנות ישבו יחד בחלק האחורי ש המטוס ואני נשארתי קדימה יותר במקום מיוחד משלי. הגוף שלי כאב מהמוצ'ילה ומכל הדברים שסחבתי על עצמי מפאת חוסר מקום במזוודה. חם לי נורא. על הדרך גיליתי שאין מקום לתיקים שלי מעל המושב כי הכל כבר תפוס. מחפשת נואשות דייל שיגאל אותי מיסורי. אף אחד לא נראה באופק והדמעות שהצלחתי לעצור בפרידה מתחילות לעלות. אבל!! לראשונה בחיי בסיטואציה כזאת- הצלחתי לדחוף אותן חזרה אחורה. הבנות שישבו בצד השני של המטוס קראו לאחד הדיילים שיעזור לי לתקוע את הדברים שלי איפשהו, ולאחר שת"פ מופתי אני סוף סוף מתיישבת במקום שלי, לא לפני שאני מבקשת מהאדון שניסה לתפוס אותו להתפנות ממנו.
נושמת שתי שניות ומתחילה להלחץ שאני לא יושבת ליד הבנות. מבינה שכל מה שנותר לי לעשות בסיטואציה שכזאת זה להתחיל את מסדר הדמעות שתכננתי מבעוד מועד. מוציאה את כל הברכות שקיבלתי לטיסה, וגם את אלו שאגרתי עוד מהשחרור במיוחד לרגע הזה. קוראת הכל לאט לאט. שותה את המילים היפות שנכתבו במיוחד בשבילי ומרגישה עטופה. מתמלאת אהבה. נרגעת. הדייל אומר שמתחילים לחלק אוכל ושתייה, ולא רק זה- בירות ויין און דה האוס! יס! איזה שיחוק! מחכה בסבלנות שהאוכל יגיע כי אני כבר די מורעבת. העגלה מגיעה ואיתה האוכל- ישר לשולחנון המתפרק הזה שעל הכיסא שמולי. מתחילה לאכול. מתחרטת על השנייה שפתחתי את הפה. מבינה שאין ברירה אלא להשלים עם העובדה שאני לא הולכת לאכול צהריים. מנשנשת מהלחמנייה תוך כדי כמיהה לעגלת השתייה. הדייל שואל אותי מה אני רוצה לשתות. מבררת מה סוגי הבירה שיש. מתאכזבת (מוד שהייתה בי תקווה למשהו טוב). מבקשת כוס יין לבן ושתי כוסות מים- כי אמא אמרה שחשוב לשתות הרבה מים בטיסה ואמא יודעת על מה היא מדברת. עכשיו כשהיין ביד שלי אני רגועה ויכולה להתפנות לבחירת סרט. חדשות רעות וחדשות טובות. החדשות הרעות- כל הסרטים קצרים מדי. החדשות הטובות- המוס שוקולד שהגיע עם ארוחת הצהריים המגעילה התגלה כמעדן אמיתי. מוצאת עצמי יושבת מול סרט מצויין עם כוס יין ביחד אחת ומוס שוקולד בשנייה, כאילו לא בכיתי עכשיו בגלל מילים כתובות או כאילו אני לא טסה עכשיו לשנה. למזלי הסרט מסיח את דעתי ואני יכולה להנות ממנו מבלי לשקוע במחשבות. הגוף שלי לעומת זאת פחות נהנה מהעובדה שהוא יושב כבר ארבע שעות ברצף ומתחיל לאותת שנמס לו. תוהה לעצמי איך אני מקימה עכשיו את שני המבוגרים שמפרידים ביני לבין המעבר, ובעיקר- תוהה לעצמי איך השלפוחיות שתן שלהם יותר עמידות משל בחורה בגילי. מחליטה להתאפק בכל הכוח, לעצום עיניים וללכת לישון סוף סוף (בכל זאת, אני על 3 שעות שינה, מגיע לי בסה"כ). הגוף מחליט שהוא המחליט, ומבהיר לי שהוא לא מתכוון לחכות- או שאני הולכת לשירותים או שהוא עושה שירותים מהכיסא שאני יושבת בו. מקימה את המבוגרים האומללים. קולטת שהאדון ניצל את ההזדמנות והלך גם הוא לשירותים. עליתי עליך!!! מתעלמת מהעובדה ששנינו פשוט התאפקנו עכשיו תקופה במקום לעשות את הצעד הנורא פשוט הזה ולקום לשירותים. מנסה להבין איך לעזאזל פותחים את הדלת של השירותים המסריחים האלה. לאחר מספר ניסיונות כושלים בהם שלפוחית השתן שלי כבר כמעט וויתרה- הצלחתי! יש! רגע שיט, איך אני אמורה לזוז פה? מצליחה להסתדר איכשהו, אומרת יפה ביי לפיפי שנעלם בשאיבה מפחידה (מישהו יכול לספר לי כבר אחת ולתמיד לאן זה הולך???), מצלמת לחברות סלפישירותיםשלמטוס כי חייב, ועכשיו צריכה לשבור את הראש על איך לצאת מכאן. אין ספק שהדרך החוצה אפילו קשה יותר מהדרך פנימה. לא מאבדת את התקווה ומצליחה לחלץ את עצמי. הגיע הזמן לסיור קצר במטוס (אמא אמרה שחשוב להזיז את הגוף וכמו שאמרנו- אמא יודעת על מה היא מדברת). עושה קצת תרגילי זקנים לגב המסכן והכואב שלי, ומטיילת בין כל חלקי המטוס הענקי הזה. נגעלת מהעובדה שכולם שקועים בסרטים כבר ארבע שעות במקום לתקשר אחד עם השני או סתם לקרוא. מחליטה לעשות מאמץ, להיות חביבה, וללכת לדבר עם שאר הבנות. מגיעה אליהן ומגלה שכולן ישנות. וואלה יופי. קולטת כמה סבבה לי להיות לבד. כמה אני לא מפחדת למצוא את עצמי לבד לגמרי גם בסיטואציה כזאת חדשה ומלחיצה (שהבועה הזאת לא תתפוצץ לי בפנים אמן). מטרידה שוב את חברי המבוגרים לספספל וחוזרת למקום. מסתכלת בשעון ופאק, לא עברנו אפילו חצי מהדרך. מה עכשיו?? עוד סרט. הפעם הוא ארוך יותר. עוד יין. הסרט נגמר אחרי כמעט שעתיים ואני קולטת שהאדון שלצדי ישן. מעולם לא היה לי לב להעיר אדם ישן. חייבת לזוז אבל לא קמה. עקרון זה עקרון. מתיישבת עם הרגליים על המושב. מסתכלים עלי מוזר אבל זה לא כל כך מטריד אותי בשלב זה. המטוס חשוך לגמרי חוץ מכמה מנורות בודדות. זהו. אני פותחת את התריס של החלון! רגע. לא משנה. זה יפריע לכולם. שומעת מוזיקה. מתייאשת. פותחת את התריס. פאקשיט איזה מראה מרהיב! שדה של עננים שנראים בדיוק כמו הדמיון שיש לי מאז שהייתי קטנה וניסיתי לדמיין איך זה להיות בשמיים. כמובן שאני חייבת לצלם את היופי הזה, וכמובן שאני נזק מספיק כדי להפיל את הפלאפון מתחת למושב. עוברות חמש דקות בהן אני מנסה לאתר את הפלאפון בכל דרך אפשרית ללא הצלחה. פתאום קולטת משהו בחלון. זה אי??? אין מצב. אני הוזה?? זה קרחון!!! בטוחה שאני מדמיינת. בודקת את המפה במסך שמולי ורואה שאנחנו מעל האוקיינוס האטלנטי. למה מגיע לי כל הטוב הזה?? פתאום מלא קרח. הנוף הכי יפה שראיתי אי פעם ממטוס. אחרי התרגשות של כמה דקות, נזכרתי שהפלאפון עדיין ברצפה. הפעם כבר מספיק נחושה לאתר אותו כדי לתעד את מה שנשקף אלי מהצד השני של החלון. מצלמת כמה תמונות. מסתכלת עוד קצת. משתעממת ומוציאה ספר. קוראת כמה דפים ומבינה שלא משנה כמה אנסה- לא אצליח להתרכז, העייפות מנצחת. מחזירה את הספר לתיק ומנסה להרדם. על שלוש שעות שינה ולא נרדמת. דיכאון. מסתכלת שוב בחלון. קולטת שני אוקיינוסים מתחברים. עכשיו כבר באמת בטוחה שאני הוזה. המפה במסך לא עובדת עכשיו ואני נשארת עם השאלה מעל מה טסנו עכשיו. מנסה לראות עוד סרט כדי להרדם. מוגזם ממש כל סיפור הערנות הזה. עוברות עוד שעתיים. מר בחור עדיין ישן. שוקלת האם לקפץ מעל הכיסא שלפני או שאולי פשוט לדרוך על מרבחור וזהו? מתפללת שיקום כבר ויתן לי להזיז את הגוף האומלל שלי. הוא לא התעורר עד לנחיתה. השתדלתי להתעלם מהעובדה שקמתי רק פעם אחד ב12 שעות טיסה. המטוס נוחת. לא שומעת מחיאות כפיים של ישראלים - כבר שינוי אווירה. רצה לאסוף את התיקים שנשארו בתא של מישהו אחר. מתחננת לבנות שיחכו לי. פתאום כבר לא כיף הלבד. המתוקות מציעות לי עזרה ואוספות כמה מהדברים שלי.
את ההמשך אכתוב בפוסט הבא כי אני כבר נני במשרה מלאה וממש אין לי זמן לבלוג אוקיי???? יופי. קחו כמה תמונות שימחישו לכם את חווית הטיסה- משמאל לימין: סלפישירותיםשלמטוס, היין שהיה החבר הכי טוב שלי לטיסה, המפה שעשתה לי כיף בלב, קרחונים, האנשים המכורים למסכים (כולל אני) במטוס, ובתמונה האחרונה- אני כשניסיתי לצלם את הקרחונים ומרוב התרגשות בסוף צילמתי את עצמי.
Comentários