פוסט שמיני: הימים הראשון בארה"ב

בלי הלם תרבות, בלי בכי, ובלי שום מוכנות נפשית לקור של ארצות הברית: פוסט מלא תמונות משלושת הימים הראשונים שלי בסטייסט! מתרגשים??? (מקווה שלא כי אין באמת ממה).

---

יורדות מהמטוס ומתחילות ללכת לכיוון הפרוצדורה הנוראית שלפנינו. אני עכשיו עם כל שאר הבנות ויודעת שבשנייה שאפתח את הפה הן יחשבו שאני הזייה מהלכת (שזה לגמרי נכון, אבל האם אני רוצה שידעו את זה כבר מעכשיו?). מתלבטת כמה אכפת לי מה יחשבו עלי. לא כלכך. עומדות בתור לביקורת דרכונים ומתקשקשות. ממש במקרה נעמדתי ליד ענבר- אחות רצינית שהיא סוג של עוד גני. עוד לא הכרנו 10 דקות וכבר עשינו שטויות בשדה תעופה. הרגע בו הבנתי שזו תחילתה של ידידות מופלאה היה כשעמדתי אצל הבחור המנופח שבדק לי את הוויזה והיא צעקה לי "גני כבר סיפרת לו שבאת לעבוד פה בזנות?". שלוש שניות אחר כך כבר צילמתי אותה מטרידה מינית קישוטים לחג המולד שהיו בשדה, והחלטתי שהיא תהייה תחליף לבן זוג פה בUS:

משם הלכנו כולן יחד לקחת את המזוודות, ופגשנו בשלוש גרמניות שנסעו יחד איתנו למלון. הנסיעה הייתה מהממת. כשלא צחקנו בעברית על זה שהסבים שלהן הרגו את המשפחות שלנו, הרגשתי כאילו אנחנו בתוך סרט אמריקאי (אבל אחד טוב)- הבתים היו מלאים באורות וקישוטים, והגשרים היו ענקיים ומרשימים. כשהגענו למלון וירדנו מהטרנזיט חטפנו את מכת הקור הראשונה שלנו. למזלי, איך שנכנסנו למלון דעתי הוסחה מכל האורות שהפכו את המקום למיוחד ומעניין. לפני שהספקנו להבין מה קורה, כינסו את כולנו בחדר ישיבות גדול ללא שום התחשבות בעייפות או בשוק שלנו. בחדר הענק עם הנברשות המוגזמות, פגשנו את ג'ון, שהיא ללא ספק אחת הנשים הכי חמות ומקסימות שיצא לי לפגוש בחיי.

היא בדקה את הדרכונים והוויזות שלנו והסבירה לנו כל מה שהיינו צריכות לדעת לגבי שלושת הימים הקרובים. קיבלנו מליון דפים שלא קראתי עד עצם היום הזה, חולצות של החברה, ועטים (יודעים איך לקנות אותי), ומשם הלכנו לחדרים להתארגן ללילה. כל אחת שובצה בחדר עם עוד 2 בנות ממקומות שונים בעולם. בגלל שהנגלה שלנו הגיעה מאוחר, גני הגיעה לחדר אחרונה וזכתה במיטת כלבים שתקעו בחדר, בעוד ששתי חברותיה הברזילאיות נהנו ממיטות פינוקים ראויות לשינת אדם. אבל לא בא לי להתלונן על זה. חוץ מהעובדה שנשבר לי הגב הכל היה בסדר. במקום ללכת לישון, אני ושתי חברותי הישראליות החדשות, ברי (ענבר האחות) ודושי (עדיה), התלבשנו חם חם, ויצאנו לקנות לי מטען כי אני סתומה ולא הבאתי מתאם לחשמל אפילו שזה הדבר היחיד שהיה כתוב ברשימת הקניות שלי. קיבלנו הכוונה כללית מעובדת הדלפק של המלון וסמכנו עליה לגמרי. בשנייה שיצאנו מהחימום, קלטנו שכל הבגדים החמים ששמנו על עצמנו לא מספיקים לקור של ארצות הברית. באסה לנו. בדרך לתחנת דלק, נתקלנו בשני מעברי חצייה שהיו יותר מסובכים להבנה מהבגרות שלי במתמטיקה. רצה הגורל והצלחנו לעבור אותם בשלום מבלי תקריות לא נעימות. הגענו למחוז חפצנו. אם להיות כנה- כל מה שעבר לי בראש היה שפסיכופת אמריקאי עומד לצוץ בכל רגע עם SUV, ו- לחטוף\לאנוס\לרצוח\לחתוך את חלקי הגוף שלנו ולפזר בכל רחבי ארה"ב\כל האופציות ביחד - אותנו. אבל כמו שאתם שמים לב- אני כאן לספר, אז כל זה לא קרה (so far). בתחנת דלק היה מוכר חביב שקלט שאנחנו לא מקומיות ושאל מאיפה אנחנו באות. מפה לשם הבחור מירדן. כדי להשמע חמודה ומקסימה, ישר סיפרתי לו שהייתי שם לפני כמה שנים ושלפתי לו שמות של מקומות כדי שידע שאני מבינת עניין. עם כל הלחץ שהייתי בו, לא שמתי לב כמה עקום מה שאני מרגישה. אני נמצאת בארצות הברית ומתה מפחד מבחור ירדני. אפילו בירדן לא פחדתי סתם ככה. אימי- תודה על הגנים הלחוצים. הבחור לעומתי היה די מבסוט מהסיטואציה, נתן לברי סיגריה משלו במקום שתצטרך לקנות, וברך אותנו ב"שלום עליכן" כשיצאנו. אח יקר. מהחוויה הזאת חזרנו ישר למלון והתרסקנו כל אחת במיטתה. הלילה שלי היה מחריד. עד שכבר הצלחתי להירדם- התעוררתי כל שנייה, וקמתי סופית בחמש וחצי כי פשוט לא הצלחתי להירדם בחזרה. אחרי השלמת פערים בטלפון עם כל הננטשים שהשארתי אחרי בארץ, החלטתי ללכת להשיג קפה. התלבשתי חםחםחם כי למדתי לקח, ויצאתי מהמלון. חבל שלגשם היו תוכניות משלו, ושאני לא מספיק נחושה כדי לצאת בשעה שהשמש עוד ישנה והגשם הולך איתי ראש בראש. נכנסתי בחזרה למלון מיואשת, וחיכיתי שכולן יתעוררו כדי להתחיל את היום. לארוחת בוקר אכלתי את האננס הכי טעים שאכלתי בחיי.

היינו בערך 120 אופריות במלון וחולקנו ל-2 קבוצות. אני הייתי בקבוצה הגדולה שכללה 95 בנות, ולמזלי ג'ון המלכה הייתה המדריכה שלנו. עד עכשיו, לאורך כל המסע מהארץ (שהרגיש כמו נצח), לא הצלחתי באמת להרגיש משהו. כן היו קצת דמעות בשדה, אבל לפשוט אטמתי את עצמי שנייה אחר כך. הראש ניצח את הלב. איכשהו, מהשנייה שג'ון פתחה את הפה- התובנות קפצו לי בראש כמו פופקורן במיקרו! היא פשוט דיברה ודיברה ודיברה, לאט בטירוף כדי שכולן יבינו ויוכלו לעקוב, ובכל משפט שהיא אמרה הבנתי שהאישה פשוט יודעת על מה היא מדברת. היא ידעה בדיוק מה אני מרגישה בלי שבכלל דיברה איתי. היא הבהירה וחידדה לי את כל הרגשות המודחקים שלי, והכניסה לי לפה את כל המילים שהייתי צריכה. היא עזרה לי לקלוט שאף אחד בחיים לא יבין את החוויה שאני עוברת עכשיו כמו הבנות שכאן איתי. בדיעבד אני מרגישה שאפילו הן לא מרגישות את אותם הדברים שאני מרגישה.

במשך שלושת הימים הבאים, מצאנו את עצמנו סגורות בחדר הענק עם הנברשות המוגזמות, עוברות שטיפת מוח על איך שהאמריקאים חיים ואוהבים לגדל את הילדים שלהם. עברנו קורס של הרד קרוס, שאפילו לא תרגלנו בו בעצמנו (בהצלחה לילדים שלי אם יחנקו מולי), וחלקנו רעיונות חביבים לפעילויות עם ילדים בכל הגילאים, שאף אחד כנראה לא תשתמש בהם לעולם. ביום שישי, יצאנו לסיור בניו יורק- האטרקציה של כל הקורס הזה (NOT). בפועל יצא שנתנו כיף באוויר לפסל החירות, טיפסנו למגדל גבוה (שהוא אפילו לא האמפייר סטייט בילדינג, אבל היי, הוא משקיף עליו!) וגילינו שיש יותר מדי ערפל בשביל לראות משהו, והלכנו לסיבוב קצרצר בטיימס סקוור, שאני באמת באמת לא מבינה מה ההתרגשות הגדולה סביב המקום. ערימות של אנשים הולכים בין מסכים ומצלמים עם עוד מסכים כדי שאנשים אחרים יראו דרך המסכים שלהם. מה נסגר עם העולם הזה? וכדי שלא תגידו שרק להתלונן אני יודעת (אם אתם לא מכירים אותי באמת כמובן), אספר שאכלתי עוגייה טעימה בטירוף שללא ספק תהייה ההתמכרות הכי קשה שלי פה, עשיתי כיף עם המתוקות שלי, שתיתי קפה, וסירבתי בדרך יצירתית לבחור סוטה ששאל אותי אם אני רוצה להיות הנני שלו הלילה!

בשבת, קמנו ליום האחרון, שאני לא חושבת שאפשר להגיד שהיה עצוב במיוחד. אולי טיפה מוזר, כי עכשיו אנחנו בעצם באמת מתחילות את השנה שלנו. הלוואי שהיה ביכולתי להעביר את מה שהרגשתי ביום הזה. רוב הזמן לא הרגשתי שום דבר, ופתאום ברגעים מסוימים הרגשתי שהלב שלי חודל מלפעום, שנייה אחרכך הרגשתי שיאללה בואו נעוף מפה כבר, ותוך כדי כל אלו אני מנסה לדמיין את הפגישה שלי עם המשפחה ברכבת, ללא הצלחה. אפילו לא ידעתי מי מגיע לאסוף אותי, או אם יהיה לי ווי פיי למצוא אותם בתחנה הענקית הזאת. המתנו כולנו בחדר הענק עם הנברשות המוגזמות, וחיכינו לאוטובוסים שייקחו אותנו למחוז חפצנו- חלק איתי לרכבת, חלק לשדה התעופה, וחלק למוניות.. הפרידות לא היו קשות מדי. החלפתי אינסטגרמים עם הבנות המתוקות שהכרתי מדרום אמריקה, ומחברותי הישראליות פשוט לא הרגשתי שאני נפרדת. בקרוב אראה אותן שוב, הן הרי כמעט כל מה שיש לי כאן. לא עשינו את הביי עצוב. אני נמנמתי על הרצפה, ברי שמה עלי את הרגליים שלה עד שנאלצנו להפרד, חיבוק נישוק- ובזה נגמר העניין. NO DRAMA.

---

בפוסט הבא: על הדרך לפילדלפיה, הפגישה ברכבת, וההגעה לשכונה החדשה, לבית החדש, למשפחה המארחת.... שלכם לנצח (אפילו שלוקח לי יותר מדי שנים להעלות את הפוסטים), גני דה נני!

---