??פוסט ראשון! למה בכלל פתחתי את הבלוג

אכילת ראש לא ארוכה במיוחד שתסביר לכם בדיוק איך אני (ואתם) התגלגלנו לרגע הזה ממש, בתקווה שתרצו להמשיך וללוות אותי לכל אורך הדרך!

קבוצת מעיינות1 האהובה, #תגלית 05.2018 // אותי אפשר למצוא בשורה השנייה מלמעלה, שלישית משמאל, מוקפת בגברברים חמודים שהתרגשו לפגוש חיילת (לכו תסבירו להם שאני ג'ובניקית).

במיוחד לכבוד כל מי שלא מכיר אותי (או מכיר אבל אין לו מושג מה קורה איתי), אני כותבת את הפוסט הזה שיעשה לכם קצת סדר בחיי ה(יש שיגידו)מרגשים.

אני משתחררת בקרוב מהצבא, אחרי שנתיים מדהימות שהיו הכי טובות בחיים שלי. לפני הצבא עשיתי שנת שירות, שגם היא קיבלה את התואר "השנה הכי טובה בחיים שלי", ועכשיו אני הולכת לעבור לארצות הברית לשנה, שגם היא כמובן- תהייה הכי טובה בחיים שלי (עכשיו נשמעים גיחוכים מהמבוגרים שבקהל, אם בכלל יש כאן כאלו, ולא אימי- את לא נחשבת הפעם)! במהלך השנה הראשונה שלי בצבא, אני וחבר שלי נפרדנו. כמובן שהיו המון בכי ורחמים עצמיים של "מה אעשה עכשיו?", אבל מהר מאוד (וכשאני אומרת מהר מאוד אני מתכוונת לממש, אבל ממש, לאט) הצלחתי לראות גם את כל הצדדים החיוביים של כל הזמן הפנוי שפתאום היה לי ובעצם לקחתי את כל החתיכות של הלב השבור שלי והרכבתי מחדש ללב משופר! פתאום הכרתי את עצמי באמת- מצאתי תחביבים, גיליתי שאני יודעת לצייר, הבנתי כמה החברים שלי חשובים לי, קראתי מליון ספרים, למדתי להרים את עצמי כשקשה לי בלי לסמוך על אף אחד שיעשה את זה בשבילי, הורדתי חומות, הפכתי לבן אדם הרבה יותר פתוח, ואשכרה ציירתי מנדלה ענקית על הקיר מעל המיטה שלי (כן, אפשר לראות אותה! צירפתי תמונה בסוף הפוסט).

אז איך כל הסיפור סוחט הדמעות הזה מתקשר לארצות הברית אתם שואלים??

כאן נכנס החלק המרגש שבזכותו (או באשמתו) פתחתי את הבלוג. ארה"ב אף פעם לא קרצה לי יותר מדי, והיא בטח לא הייתה בטופ-ליסט של הטיולים שהתכוונתי לעשות אחרי הצבא, אבל כמו שאומרים- "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים מצחק צחוקוית"... מפה לשם, במאי האחרון יצאתי לתגלית וכמובן שזאת הייתה חוויה מטורפת (אפשר לכתוב בלוג שלם רק עליה). כמו שאמרתי- מאז הפרידה התעצבתי מאוד וכחלק מזה הפכתי להרבה פחות ביישנית, מה שעזר לי להתחבר לכל אחד ואחת מהאנשים במשלחת. פתאום הבנתי כמה הם מדהימים וכמה אני רוצה אותם בחיים שלי, וניסיתי לחשוב איך אוכל להתקרב אליהם ולשמור אותם לפרק זמן קצת יותר ארוך.

ואזזזז נזכרתי שכשאמא שלי הייתה צעירה, היא הייתה או-פר בפריז.

מה זה אופר אתם שואלים??

אופר זה בעצם כמו להיות נני (כן חכמולוגים, בגלל זה GANI THE NANNY), רק בתנאים קצת יותר משופרים. אני הולכת לגור שנה שלמה עם משפחה שאני לא מכירה (חוץ מהיכרות סקייפ של מספר חודשים), לטפל בילדים החמודים שלהם ובגדול להיות המרי פופינס שלהם. אבל על כל הפרטים בקשר לעבודה עצמה כבר אחפור לכם בפוסט אחר, מבטיחה!

לסיכום, הסיבה לשמה התכנסנו כאן- למה בכלל פתחתי את הבלוג הזה אתם שואלים??

כי אני יצור חברתי שתמיד צריך שיהיה לו מישהו לדבר איתו, ואני חוששת שבחודשים הראשונים שלי בתור מרי פופינס בארה"ב אני אצטרך נואשות לפרוק את כל מה שעובר עלי בלי מעצורים, ועל המשפחה שלי אני מרחמת מדי בשביל לפרוק רק אצלם כל פעם. מאז ומתמיד הייתי כותבת לעצמי, ואחרי ששאלתי כמה חברות (שענו "בטח שנקרא אם תכתבי", שקרניות...), החלטתי שבלוג יהיה אופציה מעולה בשבילי- גם אוכל לכתוב בעברית (שאין ספק שתהייה לי חסרה), גם להצחיק את האנשים שאני אוהבת (ואם יהיו פה גם זרים שיהנו מהמילים שלי הרי זה מבורך), גם לעזור לבנות אחרות שרוצות להכנס לתוכניות של אופר בארה"ב, וגם ליצור לעצמי מאגר זכרונות מכל השנה הזאת... אז אם קראתם עד לכאן (כנראה שבאמת אכפת לכם ממני ואני פאקינג אוהבת אתכם על זה), עברתם את מבחן ההצטרפות לרשימת הקוראים של הבלוג של גני הנני- מזל טוב! מקווה שתישארו איתי לצחוק עלי כשאספר איך הילדים ניגבו עלי את הנזלת, להתלהב איתי כשאעלה תמונות של סנאים בחצר של הבית החדש שלי, ולתמוך בי כשאתגעגע מדי לבית המושלם שלי.