פוסט שישי: שיט איס גטינג ריל
- Gani Poppins
- Dec 23, 2018
- 4 min read
על ההכחשה שהיא חלק בלתי נמנע בהצלחת המסע המטורף שלי, הרגשות שלא מצליחים לצאת, ועל הבאסה של לחיות בידיעה שהחיים ימשיכו בלעדי (עד שאהייה בפילי ולא אחשוב עליכם בכלל, למה מי אתם????) (סתם.) (אימי אל תזרקי אותי מהבית אמן. עוד ארבעה לילות וזה נגמר).
אני יודעת שזה קשה, אבל תהיו חייבים לסלוח לי על התקופה האחרונה בה נעלמתי לכם מפה לגמרי (בטח לא החזקתם מעמד נכון?)... מעבר לכך שהייתי עסוקה בלהשתחרר ולהפרד מכל כך הרבה אנשים שאני אוהבת- הייתי בעיקר עסוקה בלהכחיש את העובדה שאני טסה מפה בקרוב (ובקרוב אני מתכוונת עוד 3 ימים, 19 שעות, ו27 דקות - אבל מי סופר??), ולכן להתחבר למה שאני באמת מרגישה ועוד להוציא את זה בכתב בכלל לא היה אופציה מבחינתי בימים אלו. עכשיו, כשהמזוודה כמעט ארוזה לגמרי, כל הפרטים הטכניים סגורים ומאורגנים (משקרת לעצמי- הם לא), ורוב הפרידות כבר מאוחרי- אני יכולה להתפנות לפאניקה הנהדרת שמבעבעת בתוכי כבר לפחות חודש (שאני מוכנה להודות), ולגמרי באה לידי ביטוי בעזרת פצעים מרהיבים ביופיים על הפרצוף המסכן שלי (כן כן, האמת כואבת חברים. אבל לפנים שלי כואב יותר- מבטיחה לכם). אז איך זה לחיות בידיעה שבעוד שבוע כל מה שאני מכירה ואוהבת יהיה במרחק של אלפי קילומטרים (9,220.107 ק"מ ליתר דיוק) ממני אתם שואלים? בעיקר הזוי.
הזוי ושונה מכל מה שהכרתי עד היום. זה אומר שכשחברות שלי שולחות טריילר של סרט ומדברות על כמה ש"אנחנו חייבות חייבות חייבות ללכת לראות אותו", אני תוהה לעצמי אם בזמן שהן יצאו מהבסיס לראות את הסרט אני אלך לראות אותו לבד בפילי, או שאולי בכלל אהייה עסוקה בלנגב טוסיק של תינוק. זה אומר שכשחבר מפרסם הופעה שלו ואני באה להגיב לו "וואי יהיה מדהים, לא יכולה לחכות!"- אני עוצרת, מוחקת, וכותבת מחדש "הלוואי שהייתי שם איתכם, תהנו!", וקולטת כמה דברים יקרו פה בלי שאהייה חלק מהם. זה אומר שכשמישהו מבקש ממני את המספר שלי, אני מביאה לו אותו ואז מרגישה אשמה נורא כי לא אמרתי לו שאני טסה לשנה וחודש, ומי בכלל רוצה להכיר מישהי שטסה לכל כך הרבה זמן (אפילו שהיא אני ואני מהממת)?? זה אומר שבכל פעם שאני נפגשת עם חבר\ה שלא גרים קרוב אני מרגישה כאילו אני נפרדת מהם לנצח נצחים, ועוד צריכה להסתיר את זה- כי אף אחד לא מת על דמעות מאמצע שום מקום (חוץ ממני כמובן). זה אומר שכשהמשפחה שלי מתכננת טיול במכתש רמון בלעדי (ברצינות שמה נראה לכם??) אני משדרת עסקים כרגיל (עם קצת ריגשי, בכל זאת... יש בי קצת פולנייה), אבל מבפנים בא לי למות כי אני יודעת כמה יהיה לי קשה כשאראה אותם שם נהנים בלעדי. זה אומר שאני נשמעת סופר אגואיסטית כשאני מדברת על הדברים שאני מרגישה או יודעת שארגיש, אפילו כשאני במקביל בעצם הכי שמחה ומאושרת שהם יעשו המון כיף גם אם אני לא אהייה כלולה בו. זה אומר שחלוקת הזמן שלי צריכה להיות כל כך מדוייקת, ככה שלא תהייה לי שנייה אחת פנויה- גם כדי שלא יהיה זמן לחשוב ולהבין מה קורה, וגם כדי להספיק לעשות את כל הדברים שאני רוצה. זה אומר לשים שעון מעורר לבוקר אפילו שאני אזרחית מובטלת, לרדת לשתות קפה, ואז להתיישב מול הטלוויזיה ולהכחיש את כל חלוקת הזמן המדוייקת שעשיתי לעצמי רק כדי שהמוח יהיה עסוק ורקוב מול המסך. זה אומר להתיישב בספה בסלון כדי להרקיב את המוח מול המסך, אבל לא להצליח כי למחשבות ולדמיון יש תוכניות משל עצמם. זה אומר שכשהבת דודה הקטנה שלי או אחותי הגדולה אומרות לי "אל תלכי", אני צריכה לאסוף מחדש את החתיכות של הלב השבור שלי שעפו לכל פינה בחדר, אבל בלי שיראו, כי אני חזקה כמובן, זה לא באמת קשה לי... זה אומר שבכל פעם שאני עושה משהו עם משפחה או חברים אני עוטפת את הלב שלי בבטון ולא מרגישה שום דבר, כי אני מסרבת לעכל את העובדה שאני משאירה אותם כאן וטסה להכחיש אותם שנה. והכי גרוע- זה אומר שאני כבר לפחות שבועיים חיה כמו רובוט- לא מרגישה שום דבר. אשכרה לא נותנת לעצמי להרגיש, להבין ובטח שלא לבכות. אני, גני דר, שתמיד יודעת בדיוק מה אני רוצה, מבינה בדיוק מה אני מרגישה, ומתלהבת מהדברים הכי קטנים, אני!!! חיה כמו רובוט! באיזה עולם זה הגיוני?! רק עכשיו כשאני כותבת, אני מבינה כמה רגשות משתוללים בתוכי ומרשה לעצמי להביא אותם טיפטיפונת לידי ביטוי. כי כאן זה לא באמת. כאן זה סתם כתוב אבל זה לא בהכרח חלק ממני. ושלא תבינו לא נכון- אני בין האנשים האחרונים בעולם שיפחדו להראות רגש! לפעמים אני אומרת לאנשים שאני אוהבת אותם בפעם הראשונה שאנחנו נפגשים (לא בקטע פסיכופתי, נשבעת)! אני לא מפחדת לבכות, ולא מפחדת להיות עצובה, ולא מפחדת לפחד ולא מפחדת לאהוב ובטח שלא מפחדת להודות בכל אלו! אז למה למען הג'ה אני בכל זאת בהכחשת חיי? אין לי מושג. כנראה שאני פשוט צריכה להגיד תודה לראש ולמוח מלא מנגנוני ההגנה המפותחים שלי שעוזרים לי לעשות את הצעד המטורף הזה בחיים, ולהגשים לעצמי מלא חלומות קטנים- תודה ראש ומוח מלא מנגנוני הגנה מפותחים!
אז בשלושה ימים הקרובים שנותרו לי בארץ הקודש הקטנטנה שלנו- אשתדל לשחרר קצת מההכחשה (על אף שיש סיכוי סביר שאבטל את כל הסיפור הזה בשנייה שאבין את גודל האירוע שקורה פה) ואנסה להתחיל להתרגש... בכל זאת, כנראה שלא יצא לי להנות ממסע כזה ארוך בשנים הקרובות, ולגמרי מגיע לי להנות מכל שנייה, גם אם בזמן הפרידות. בתקווה שבפוסט הבא אוכל לספר לכם איך הרגיש להיפרד מכל היקרים הרבים שלי (כרגע אני פשוט לא מוכנה לזה, כי זה פשוט אומר בכי מתמשך של מספר שעות), ולהפנים שהכל ישאר כאן מאחור, הרחק הרחק ממני... עד כאן אני הייתי גני ה(SUPER SOON TO BE)נני, שאוהבת אתכם וכבר מתגעגעת (סעמק)!
אני קוראת את זה כבר כשבועיים אחרי שטסת.
אחרי הפרדות והדמעות...אבל הלווו זו את שטסת לעולם הגדול והשארת אותנו מאחור😍.ובטוחה שתכף תמצאי חברים חדשים ותהני ואפילו לא תחשבי עלינו (לפחות לכמה שעות).בהצלחה.
אוהבת אותך.הר
את הכי אהובה... אני מתחילה לחשוב שהעולם לא באמת ימשיך להתקיים כאן בלעדייך